<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ה.</h2>
המצוה קמ"ו. צוינו על חשבון חדשים ושנים [סהמ"צ לר"מ עשין קנ"ג, רמב"ם הל' קידוש החודש פ"א] והוא אמרו ית' [שמות י"ב ב'] החדש הזה לכם ראש חדשים. ובא הפירוש המקובל [ר"ה כ"ב ע"א] עדות זו תהא מסורה לכם, ר"ל שזאת המצוה אינה מוטלת על כל איש ואיש, כמו שבת בראשית שכל אדם ימנה ו' ימים וישבות בשביעי, עד שיהיה כל איש שיראה הירח יקבעהו ראש חודש או שיחשוב החשבון התוריי ויקבע ר"ח, או שיעיין לאחור האביב וזולתו ממה שראוי בחינתו ויוסיף חדש, אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם אלא ב"ד הגדול ובארץ ישראל לבד [רמב"ם שם פ"ד ה"ט], ולזה בטלה הראיה אצלנו היום להעדר ב"ד הגדול כמו שבטלה הקרבת הקרבנות בהעדר מקדש. ובזה טעו המינין אשר יקראו הקראים, וזהו העקר אשר לא השגיח בו זולתנו מכל הרבנים והם מגששין עמהם בחשך, ודע שזה החשבון אשר נחשבהו היום ונדע בו ראשי החדשים והמועדות לא יותר לעשותו כי אם בא"י בלבד, אך בעת הצרך ובהעדר החכמים מא"י אז יותר לב"ד הסמוך לא"י לעבר השנים ולקבוע חדשים בחוצה לארץ כמו שעשה ר' עקיבא כפי מה שנתבאר בתלמוד [ברכות ס"ג ע"א]. ובזה יש קושי גדול, והנודע לעולם שההתחלה היתה בא"י והם הם שיקבעו חדשים ויעברו שנים בפנים המקובלים אצלם ובהסכמתם ג"כ. וכאן עקר גדול מעקרי האמונה לא ידעוהו ולא ישערוהו במקומו כי אם השוקדים על החכמה, וזה שהיותנו היום בחוצה לארץ חושבים במלאכת העבור אשר בידנו, ואומר' שזה היום ראש חודש וזה היום מועד, לא מפני חשבוננו נשימהו מועד בשום פנים, אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעו זה היום מועד או ראש חודש, ומפני אמרם הם שהיום ר"ח או מועד יהיה מועד או ר"ח, הן שיהיה מעשיהם זה בחשבון או בראיה, כמו שבא הפירוש אשר תקראו אותם [ויקרא כ"ג ב'] אין לי אלא מועדות אלו [ראש השנה כ"ה ע"א], כלומר שיאמרו הם שהן מועדות, אפי' שוגגין ואפי' מוטעים כמו שבאתנו הקבלה. ואנחנו היום אמנם נחשוב כדי שנדע היום שקבעו בו בני ארץ ישראל אחר שבזאת המלאכה בעצמה ימנו ויקבעו היום לא בראיה, ועל קביעתם נסמוך לא על חשבוננו, אמנם חשבוננו לגלויי מלתא והבן זה מאד. ואני אוסיף לך עוד באור אלו הנחנו על דרך משל שבני א"י יעדרו מארץ ישראל חלילה לאל מעשות זה, כי כבר אמר שלא ימחה זכר האומר בכלל ולא ישמד, ושלא יהיה שם ב"ד ולא יהיה בח"ל ב"ד שנסמך בארץ, [הנה] חשבוננו אז לא יהיה מועיל לנו כלל בשום פנים, מפני שאין לנו לחשב בחוצה לארץ ולעבר שנים ולקבוע חדשים כי אם כפי התנאים הנז' כמו שבארנו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם [ישעיה ב' ג']. וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם בלשונות התלמוד בזה הענין יתבאר לו כל מה שאמרנוהו באור שאין ספק בו. וכבר באו הערות בכתובי התורה מורות על עקר המלאכה אשר יסמוך אדם עליה בידיעת ראשי חדשים ועבור שנים, מזה אמרו ית' [שמות י"ג י'] ושמרת את החקה הזאת למועדה אמ' [מכילתא דרשב"י שמות שם] מלמד שאין מעברין בשנה אלא בפרק הסמוך למועד. ואמ' שאין מעברין את החדש אלא ביום ת"ל [שמות י"ב ב'] מימים ימימה. ואמ' ית' לחדשי השנה אמ' ז"ל [מגילה ה' ע"א] חדשים אתה מחשב לשנה ואי אתה מחשב ימים, הורה שהתוספת בה אמנם יהיה חדש שלם. ואמ' ית' [במדבר י"א כ"א] חדש ימים אמ' ז"ל [מגילה שם] ימים אתה מחשב לחדשים ואי אתה מונה שעות, ואמ' [דברים ט"ז א'] שמור את חדש האביב, הורה ששנותינו צריך שנשמור בהם פרקי השנה ולזה הם [שנות חמה], ע"כ. הנה התבאר מלשון הר"ם שמצוה זו איננה כי אם לב"ד הגדול לא לכל אחד ואחד, וזה מורה על שלמות המצות, כי לא נצטוינו אלא בדבר שיהיה כח לכל אחד ואחד לקיים אם באמונות בדרך קבלה, כגון מציאת האלקות ואמונת היחוד בדרך קבלה, אבל מצוה זו אין לה מבוא בקבלה, אלא הצטרך על כל פנים בידיעת חכמת הלמודית לפיכך לא נמסר אלא לב"ד הגדול שהיו בקיאין בכל החכמות. ובאה הקבלה האמתית שזאת היא המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל בכללם ר"ל כי המצוה כבר נצטותה לאברהם אבינו. ומבואר הוא שזאת המצוה היתה צריכה להם תחלה מפני קביעות המועדות. וידיעת חכמה זו יש בה צרך ג"כ לאמת בה מציאות ה', כי מסדר התנועות יודעו המניעים עד שנבא למניע ראשון שהוא סבת הכל, וזהו המבוקש בתורה. ומה שצריך לידיעת המצוה זו, הוא הקודם בלמוד החכמות ר"ל חכמה הלימודית. ויש בה קצת הערה אל האדם בלמוד החכמות כסדר, ועל זה הרמז נאמר כי אחת ממעלות תורתנו שאתה תמצא בתורה ג' התחלות, וכל אחת לחכמה אחת. התחלת התורה בבראשית, תעיר על חכמת הטבע, כי מי שישכיל בסדר הבריאה יבין בסדר ההויות הנמשכות כפי הטבע, ויתעורר להבין ולהשכיל בחכמת הטבע הכוללת ידיעת טבע המורכבי. וההתחלה השנית תחלת המצות שנצטוו ישראל או ב"ד הגדול, והיא זו המצוה שיתעורר בה האדם לידיעת חכמת הלמודית. ההתחלה השלישית היא פתח דבר ה', כשנתן לנו התורה פתח באנכי ה', אשר יש בו הערה לחקירת חכמת האלקות ר"ל להשגת מציאות ה' אשר הוא התכלית. הנה כבר בארנו כי החכמה הלמודית צריכה לקביעות המועדות, ובעשיית המועדות תועלת כי כאשר נעשה המועדות כתקנן נתעורר שהשגחת ה' בנו ונאמין במופתים שעשה לאבותנו, שזו אחת מפנות תורתנו והעמוד שבו משענת התורה והמצות. ובאה מצוה זו בחדש ניסן שהוא עקר המועדות, וגם יש בו קצת התחלה בחכמת התכונה, כי בחדש ניסן מזל טלה שבו מתחילים אנשי המזלות לחשב, אעפ"י שהגלגל אין בו התחלה בחרו בו מאשר היום והלילה בו בשווי [ערובין נ"ו ע"א, תנחומא משפטים ט"ו]. ובו תוספת האורה המורה על החכמה כאמרם [קהלת ב' י"ג] כיתרון האור מן החשך, והוא הזמן היותר מזוני לצמחים ולבעלי חיים, וסבב ה' יציאתנו מארץ מצרים לאהבתו אותנו להיות הזמן ההוא טוב להולכי דרכים, והתקופה ההיא טובה משאר התקופות. וכן דרשו רבותינו [מכילתא בא פט"ז, מכדרשב"י י"ג ד', ספרי דברים פיס' קכ"ח, תנחומא בא סי' י"א] מוציא אסורים בכושרות [תהלים ס"ח ז'] בחדש הכשר לצאת. ובית דין מעברין השנה כדי שיבאו המועדות בזמנן, ויהיה פסח החדש האביב ובזמן שיצאנו ממצרים, לכן לא היו מעברין אלא על התקופה [סנהדרין י"א ע"ב], אם תהיה בי"ו בניסן או מהזמן ההוא והלאה אם לא הגיע זמן האביב לכונה שאמרנו. ואעפ"י שכשהפסח בזמנו יש בו הערה ליציאת מצרים, עקר ההערה היא בשחיטת הפסחים ושיהיו כל ישראל, לפיכך כשלא יוכלו ישראל לבא בסבת הדרכים שאינן מתוקנין מעברין עד שיפסקו הגשמים ויתוקנו הדרכים [שם י"א ע"א, כה"ע, רמב"ם קידוש החודש פ"ד ה"ה וה"ו], וכן כאשר נשתבשו הדרכים בנהרות מעברין עד שיפסקו הגשמים ויתוקנו הדרכים ויתוקנו הגשרים כדי שלא יבואו לידי סכנה. וכן מעברין כאשר נעקרו גליות ישראל ממקו[מ]ם ועדיין לא הגיעו לירושלם. וכן מפני תנורי פסחים שנהרסו ולא יוכלו לעשות הפסח. ואעפ"י שעקר מצוה זו אינה מסורה אלא לב"ד ולכונה שכתבנו, מצוה מדברי סופרים על כל אחד ואחד לחשב בתקופות ומזלות למען יתעורר בידיעת החכמות אשר תכליתן מציאות ה' ית', וזה מאמר רבותינו [שבת ע"ה ע"א] מנין שמצוה על כל אדם לחשב בתקופות ומזלות שנ' [דברים ד' ו'] ושמרתם ועשיתם כי חכמתכם ובינתכם לעיני העמים איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חשוב תקופות ומזלות.
<h2>דף ז:</h2>
האזהרה שכ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"ג, שביתת יו"ט פ"א ה"א] הוזהרנו מלעשות מלאכה בראשון של פסח, והוא אומ' [שמות י"ב י"ט] כל מלאכה לא יעשה בהם. האזהרה שכ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"ד, רמב"ם שם] הוזהרנו מלעשות מלאכה בשביעי של פסח והוא אמרו [שמות שם] כל מלאכה לא יעשה בהם, רצה לומר הראשון והשביעי. האזהרה שכ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"ה, רמב"ם שם] הוזהרנו מעשות מלאכה ביום עצרת, והוא אמרו [ויקרא כ"ג כ"א] כל מלאכת עבודה לא תעשו. האזהרה שכ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"ו, רמב"ם שם] הוזהרנו מעשות מלאכה בראש השנה, והוא אמרו בו [ויקרא שם כ"ה] כל מלאכת עבודה לא תעשו. האזהרה שכ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"ז, שביתת עשור פ"א ה"א] הוזהרנו מעשות מלאכה ביום הכפורים והוא אמרו ית' [ויקרא שם כ"ח] כל מלאכת עבודה לא תעשו. והעובר על אזהרה זו ביום הכפורים חייב כרת כמו שבאר הכתוב [שם שם ל'], ובשוגג יקריב חטאת קבועה. האזהרה שכ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"ח, שביתת יו"ט שם] הוזהרנו מעשות מלאכה בראשון של חג הסכות, והוא אמרו בו [ויקרא שם ל"ה] כל מלאכת עבודה לא תעשו. האזהרה שכ"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"ט, שביתת יום טוב שם ה"ה] הוזהרנו מעשות מלאכה ביום שמיני של עצרת, והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ג ל"ו] כל מלאכת עבודה לא תעשו. ודע שאלו ששה ימים טובים כל מי שיעשה איזו מלאכה שתהיה באיזה יום שיהיה מהם לוקה, אלא אם כן תהיה המלאכה ממה שיצטרך באכל נפש, כמו שבא הכתוב באחד מהם [שמות י"ב י"ט] אך אשר יאכל וגו', והוא הדין לשאר ימים טובים, ע"כ. כונת אסור מלאכה בימים אלו להתעורר בכונת הימים האלו בפסח ובסכות להערה על השגחת ה' שהיא דבקה בנו, ובעצרת ובמתן תורה ובראש השנה לעורר האדם בתשובה. ולא בא ענש גדול בעשיית מלאכה בימים אלו כמו שבאה בעשיית מלאכה בשבת, לפי שהשבת הוא יסוד אמונת תורתנו כמו שבארנו, ועקר היום הוא להוראת השביתה, ולפיכך הוצרך ענש גדול בעשיית מלאכה לשמירת השביתה. וביום הכפורים כי הוא יום מיוחד לנפש, כל מונע שלמות נפשו הוא בהכרת. והותר בששת הימים האלו אוכל נפש מה שאין כן בשבת, לפי שעקר רוב הימים האלו לשמחה. עם הכונה בו שאם היה אוכל נפש אסור בימים האלו לפעמים יהיה יום טוב בשישי או ביום ראשון לשבוע ויצטרך להכין לשני ימים מאד, והבשר והתבשיל שנשתהו יותר מיום אחד יזיקו מאד, ותורתנו השלמה לא עמסה עלינו מצוה שתהיה עלינו לטרח.
המצוה קנ"ב. נצטוינו לשבות ביום ראשון של פסח [סהמ"צ לר"מ עשין קנ"ט] שנאמר [שמות י"ב ט"ז] וביום הראשון. המצוה קנ"ג. נצטוינו לשבות בשביעי של פסח. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"ס] שנאמר [שמות שם] וביום השביעי מקרא קדש. המצוה קנ"ד. שנצטוינו בו לשבות בחג השבועות והוא הנקרא עצרת [סהמ"צ לר"מ עשין קס"ב] והוא אמרו [ויקרא כ"ג כ"א] וקראתם בעצם היום הזה. המצוה קנ"ה. לשבות בראשון מתשרי [סהמ"צ לר"מ עשין קס"ג] שנאמר [ויקרא שם כ"ד] באחד לחדש יהיה לכם שבתון. המצוה קנ"ו. לשבות בראשון של סכות. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"ס] שנאמר [ויקרא שם ל"ה] ביום הראשון מקרא קדש וכו'. המצוה קנ"ז לשבות בשמיני של חג הסכות [סהמ"צ לר"מ עשין קס"ז] שנאמר [ויקרא כ"ג ל"ו] (ו)ביום השמיני מקרא קדש. וכתב הר"ם במצות השביתה ביום הראשון של פסח [סהמ"צ לר"מ עשין קנ"ט], דע זאת ההקדמה, והיא שכל מה שנאמר בו מקרא קדש, בא בפירושו קדשה[ו] [תו"כ אמור פרשה י"א א'] וענין קדשהו לא תעשה בו מלאכה אלא מה שיתייחס באכילה כמו שבאר הכתוב [שמות י"ב ט"ז] וכבר קדם לנו אמרם [שבת כ"ד ע"א] האי שבתון עשה ר"ל, שכל יום שאמר ה' שבתון כאלו אמר שבות או תשבות, ואלו כלם הם צוויים על השביתה. ושבתון יקראו ימי המועדים כלם, ר"ל ימים טובים, והנה אומ' הרבה בתלמוד [שבת כ"ה ע"א, ביצה ח' ע"א] י"ט עשה ולא תעשה הוא, ר"ל, שהשביתה בכל י"ט מצות עשה ועשיית מלאכה היא מצות לא תעשה, ולזה מי שיעשה בו מלאכה ידועה עבר על עשה ועל לא תעשה. ולענין כונת שביתת ימים אלו, הנה הכונה בהם כי השביתה ביום טוב להעיר שהשגחתו ה' בנו, ונזדרז בקיום התורה והמצות אשר תכליתם להשגתו ית'. אמנם חג המצות לזכר יציאת מצרים זה מבואר. והשביתה בשבועות לזכר מתן תורתנו זה מבואר ששלמות השגחת ה' בנו והראות מופתיו היה בנתינת התורה. אמנם השביתה בראש השנה די מה שיש בו מן ההערה במצות התקיעה כמו שיתבאר [מצוה קנ"ט] אמנם השביתה בסכות מבואר באמרו [ויקרא כ"ג מ"ג] כי בסכות הושבתי את בני ישראל. ולא בא בעשיית מלאכה בימים אלו עונש גדול כמו שבא בשבת, מפני שהשבת הוא ליסוד אמונתנו ואות ברית בינינו לשם, ושקולה כנגד כל התורה. [ירוש' ברכות פ"א ה"ה, שמו"ר כ"ה ט"ז]. והותרה מלאכת אוכל נפש ביום טוב מה שאין כן בשבת, כי מפני מה שיש ברוב הרגל מן הקבוץ הרב לא יספיק להם מה שיכינו מבערב. וגם כי הערת המועדות אינה כהערת השבת שהעקר בו השביתה כמו שבארנו. וכבר בארנו [מצוה קמ"ז] שהוא רמז לעולם הבא. וכן היה זה משלמות תורתנו שאם יאסר ביום טוב מלאכת אוכל נפש לפעמים יצטרך לעמוד שני ימים זה אחר זה בלתי הכנת אוכל נפש, אם יבא יום טוב ערב שבת או אחר השבת. וכבר ידעת מה שתקנו רבותינו ביום הכפורים [ר"ה כ' ע"א] שלא יבא ערב שבת או אחר השבת משום ירקיא ומשום מתיא. והתורה כלה באה להקל מטורח העבודות הקדומות לא להכביד בדבר מן הדברים כמו שבאר הר"ם בשלישי [מו"נ פמ"ג]. והמועדות שבהם ענינים להערה ולזכר למה שקרה, כגון אכילת מצה בפסח ואזהרת החמץ בו וישיבה בסכה באה המצוה בשבעה ימים רצופים, כי ביום אחד לא תספיק ההערה. ולא באה מצות השביתה ואסור המלאכה רק יום אחד להקל מטרח העבודות. וגם כי הבטלה מכל וכל מביאה לידי ענינים מגונים. ולמכוון בבטול המלאכה שהוא לשמוח ברגלים ולעסוק באכילה ושתיה, להעיר על שמחת הנפש שהיא השמחה הגמורה די הערה ביום אחד. והתורה כמו שאמרנו לא רצתה להכביד משא העבודות, שאם תאסר המלאכה שבעת ימים יהיה ההזק גדול, עם מה שימצא בבטול המלאכה מהמשך אחר רוב מאכל ומשתה אשר יבאו מזה עניני רוע סדר הגוף והנפש. וכדי להיות קצת שנוי בין אלו הימים לשאר ימות החול לא התירו רבותינו מלאכה בחול המועד רק מלאכת האבד [מו"ק י"ב ע"א] וכן כל שבעת ימים שוים בישיבת הסכה, ואזהרת חמץ, והבאת הקרבנות. ויש בזה די הערה. ומה שבאה מצות השביתה ביום השביעי של פסח, באמרו [ויקרא שם ח'] מקרא קדש, אין השביתה ההיא מענין חג המצות, כי השביתה ביום ראשון היא זכר ליציאת מצרים, אך ביום השביעי באה השביתה בו לזכר קריעת ים סוף, שבשביעי ירדו לים ואמרו שירה, ואיננו מענין י"ט הראשון, ויורה על זה אמרו [דברים ט"ז ח'] ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך, להבדיל יום זה משאר הימים. ר"ל שבא לענין אחר. ומה שצריך לבאר לפי הנחתנו ששביעי של פסח אינו מענין יום טוב הראשון, איך לא תקנו בו חכמים שהחיינו כמו שתקנו בשמיני עצרת, והכונה אצלי בזה, כי יום שביעי הוא מכלל השבעה שהוזהרו מאכילת חמץ, גם הוא שוה לשאר הימים בענין הקרבנות, מה שאין כן בשמיני עצרת שאיננו שוה לשאר הימים בדברים רבים כמו שאמרו רבותינו [סוכה מ"ז ע"א, ר"ה ד' ע"ב] רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב גם לא בישיבת הסכה ונטילת לולב. ועתה צריך שנחקור מה שנאמר בשביעי של פסח [במדבר כ"ט ל"ה] עצרת תהיה לכם, וכבר בארו זה חכמינו [פסחים ס"ח ע"ב] ואמרו שהאחד בא לגלות על חברו. כאלו כתוב בכל אחד עצרת לה' [דברים ט"ז ח'] וכתוב עצרת תהיה (לכם) [לך] וזה אמרם [פסחים שם] כתוב עצרת לה' וכתוב [במדבר שם] עצרת תהיה לכם. הא כיצד חלקהו חציו לה' וחציו לכם. ר"ל חציו לה' לעסוק בתורה והיא שמחת הנפש, וחציו לכם והיא שמחת הגוף. ואשר יראה לי כי בשביעי של פסח נאמר [דברים ט"ז ח'] ב"עצרת לה"', לפי שהוא מקרא קדש לזכור מופת קריעת ים סוף אשר היה מן המופתים הגדולים לזכור יום צאתנו ממצרים, ובשמיני עצרת אין בו רמז רק לתוספת שמחה ולמנוחה, אחר שעברו ימי חג הסכות. אמנם לא נתברר לי טעם למה בא יום שמיני בחג הסכות, ומדוע לא היה בשביעי כדרך חג המצות. ובילמדנו [תנחומא פנחס ט"ז] נתנו בו טעם שבשבעת ימי החג מקריבים שבעים פרים על שבעים אמות. א"ל הקב"ה כל ימי החג הקרבתם לפני הקרבנות על האומות, אבל עכשיו הקריבו לעצמכם, שנאמר ביום השמיני [דברים ט"ז ח'] עצרת תהיה לכם והקרבתם עולה וגו'.
המצוה ק"ס. להתענות בעשור לחדש השביעי [סהמ"צ עשין קס"ד, רמב"ם שביתת עשור פ"א ה"ד] שנאמר [ויקרא ט"ז כ"ט] בעשור לחדש השביעי תענו את נפשותיכם. המצוה קס"א. שנצטוינו לשבות בעשור לחדש השביעי [סהמ"צ עשין קס"ה, רמב"ם שביתת עשור פ"א ה"א] שנאמר [ויקרא כ"ג כ"ז] מקרא קדש יהיה לכם. ונאמר [שם ל"ב] שבת שבתון הוא לכם. מצות השביתה ביום זה לכונת הענוי, וענין הענוי באה הקבלה האמתית [יומא ע"ג ע"א] שהיא מאכילה ושתיה. ולהיות ענין הכפורים הערה רבה לשלמות הנפש בא חיוב כרת באוכל ושותה ביום הכפורים. ומדברי סופרים [שם פ' ע"א] אסור ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל, ותשמיש המטה. סוף דבר ענין יום זה הוא כאלו הוא בנפש בלבד שנאסרה בו כל הנאה גשמית וכל מלאכה וכל דבר מיוחד לגוף. ומה שאינו אסור מן התורה אלא אכילה או שתיה שזהו המעמיד הגוף והיותר רגיל, וכאשר יבטל מזה ישאר בענוי עם הנפש לבד. וכבר כתבנו [יומא כ' ע"א] שהשטן אין לו רשות ליום הכפורים, וזה מבואר למשכיל. ובא חיוב כרת באיסור המלאכה מפני שעקרו לנפש, ורבותינו תקנו [פסחים ק"ד ע"א] ברכת הנר ליל מוצאי יום הכפורים, לכונה שכתבנו [מצוה קמ"ח] בברכת הנר למוצאי שבת שהכל ענין אחד. וכתב הר"ם פמ"ג משלישי [מו"נ] ענין צום כפור סבתו מבוארת, שהוא נותן דעת התשובה, והוא שירד בו אדון הנביאים ובשרם בסליחת חטאתם הגדול, והיה היום [ה]הוא גדול לנצח יום תשובה ועבודה גמורה, ולזה נאסרה בו כל הנאה גשמית וכל טרח והתעמלות הגוף, רצה לומר המלאכות, ואין עושין בו רק הודויין. רצה לומר, שישוב מחטאו ויודה בהן.
<h2>דף ח.</h2>
המצוה צ"ד דין טומאת זב. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"ו, ויקרא ט"ו א'—ט"ו, רמב"ם הלכות טומאת מטמאי משכב פרק ה'] ענין הזיבה הוא מותר חמרי עם מה שיש בו מן הטנוף והלכלוך. המצוה צ"ה טומאת זבה. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"ו, ויקרא ט"ו י"ט. רמב"ם מטמאי משכב ומושב פרק ה'] כונת טומאת הזבה כטומאת הנדה והכל ממעין אחד [נדה ל"ה ע"ב] ענינים רבים באו בעניני הטומאות יארך ענינם. ובמעט עיון יתבאר הכונה בהם. ומה שאין הגוים מטמאים בזיבה [נדה ל"ד ע"א] ולא בנדות [עבודה זרה ל"ו ע"ב ורמב"ם פ"ב מהל' מטמאי משכב ומושב פ"ב ה"י] ולא בלידה [תו"כ תזריע ריש פרשה א'], כי הטומאה באלה הענינים אינה אלא לבעל נפש מצד שהוא בעל נפש, לא לבהמות ולא לנמשלים כבהמות עם הכונה בזה שבטבע ישראל להתרחק מהם. וחכמים גזרו שיהיו כזבים לכל דבריהם [נדה שם] כדי שלא יהיו רגילין עמהם. והעבדים מפני שהם בקצת מצות כישראל [חגיגה ד' ע"א] מטמאין כישראל [זבים פ"ב מ"א] המצוה צ"ו דין טומאת שכבת זרע [סהמ"צ לר"מ עשין ק"ה. ויקרא ט"ו ט"ז, רמב"ם שאר טומאות פ"ה] כונת טומאת שכבת זרע ככונת טומאת הזיבה.
<h2>דף ח:</h2>
המצוה ק"ד. [סהמ"צ לר"מ עשין קי"ב, רמב"ם טומאת צרעת פ"י ה"ו]. לשון הר"ם צונו בהבדלת המצורע עד שיהא נכר והוא אמרו ית' [ויקרא י"ג מ"ה] והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. והראיה על היות זה מצות עשה אמ' בספרא [תו"כ תזריע דנגעים פי"ב ה"ה וה"ו] לפי שנ' [ויקרא כ"א י'] ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום יכול אפילו מנוגע, ומה אני מקיים בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע בכל אדם חוץ מכהן גדול, ת"ל אשר בו הנגע אפילו כהן גדול יהיו בגדיו פרומים וקרועים וראשו יהיה פרוע יגדל פרע. ומבואר הוא שהיות הכהן הגדול פורם או פורע בלא תעשה, והעקר אצלנו [שבת קל"ג ע"א וש"נ] כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה. ואחר שמצאנו לשונם בכהן גדול כשיצטרע פורע ופורם הראונו שהוא מצות עשה. וכבר בארנו הקבלה ששאר טמאים גם כן ראוי להם שישימו להם לעצמם הכר עד שירחיקום בני אדם. ולשון ספרא [תו"כ שם הלכה ט'] טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין ת"ל וטמא טמא יקרא. הענין שכל טמא צריך שיקרא על עצמו בטומאה, וזה כשישים לו הכר מודיע שהוא טמא, ומי שיגע בו טמא על כן ירחיק. וכבר נתבאר שהכר המצורע בלתי חייב לנשים בכללן, והוא אמרם [סוטה כ"ג ע"א] האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת, אבל היא עוטה על שפם [תוספתא סוטה ספ"ב, ועי' רמב"ם שם פ"י ה"ח] ותודיע על עצמה כשאר טמאים ע"כ. והכונה בהכר המצורע ושאר טמאים מבואר כדי שלא יתקרבו אליו. ואמנם היות האשה בלתי פורעת ופורמת זה להבדיל בין האיש והאשה בהכר זה החולי, כי הוא נכר יותר באשה על דרך הרוב. ועוד כי קריעת הבגדים אינו דרך צניעות באשה. וכן אפשר גם כן בגדול השער. וגם כי האשה אולי היא ברשות בעלה ונשמרנה שלא תתגנה בעיניו, אולי תרפא, אך היא עוטה על שפם למנוע העפוש היוצא מריח האף. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [מו"ק ט"ו ע"א] שאסור בשאלת שלום כל ימי חלוטו, וסמכו דבר זה על פסוק [ויקרא י"ג מ"ה] ועל שפם יעטה שיהיו שפתיו דבוקות זו בזו, הכונה בזה כדי שיעמוד בצער ובהכנעה ויפשפש במעשיו. אמנם קורא שונה ודורש [מו"ק שם] שלא אמרו שיהיו שפתיו דבוקות אלא לקריאת השלום, לכונה שכתבנו, לא בדבר שיהיה חסרון לנפשו. אמנם שאסור לכבס ולספר כאבל [מו"ק שם] לכונה שכתבנו בשאלת שלום. ושמעתי שהתספורת מזיק לקצת חליים, וגם לבישת הכלים המכובסים, אמנם אעפ"י שהוא כאבל בשאלת שלום ותספורת וכבוס מותר ברחיצה ובסיכה במה שצריך לו לרפואתו וכן בנעילת הסנדל לשמירת גופו [שם ט"ו ע"ב ורמב"ם שם בפ"י ה"ו]. ומה שבאה המצוה שישב חוץ למחנה [ויקרא י"ג מ"ו] זה מבואר כדי להתרחק ממושב בני אדם. ומה שבאה הקבלה האמתית שאין השלוח אלא בארץ ישראל ובעירות המוקפות חומה [כלים פ"א מ"ז] כל זה למעלת ארץ ישראל ובעירות שיש בהם קבוץ אנשים.
<h2>דף יח.</h2>
האזהרה נ"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת נ"ט, הל' מלכים פ"ה ה"ה] הוזהרנו מלשכח מה שעשה לנו עמלק, והתחילו ברע. וכבר בארנו במצוה קפ"ט ממצות עשה שזכרון מה שעשה לנו עמלק וחדש איבתו מצות עשה. וכמו כן עזיבת זה ושכחתו מוזהר ממנו והוא מצות לא תעשה. והוא אמרו לא תשכח [דברים כ"ה י"ט]. וכתוב בספרי [פיסקא רצ"ו] זכור בפה ואל תשכח בלב. ר"ל לא תעזוב איבתו. ולא תסירה מלבך, ע"כ. כבר בארנו הכונה בזה במצות עשה [קפ"ט].
המצוה ק"צ. לר"ם [סהמ"צ עשין קפ"ט, הל' מלכים פ"ה ה"ה] צוינו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו, ושנדבר בזה בכל עת ועת, ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו, ונקרא בני אדם לאיבתו עד שלא ישתקע הדבר ולא תחלש שנאתו מן הנפשות עם ארך הזמן. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ה י"ז] זכור את אשר עשה וגו'. ולשון ספרי [דברים פיס' רצ"ו] זכור בפה ואל תשכח בלב, ר"ל אמור דברים בפיך שיתחייבו בני אדם שלא תסור שנאתו מלבותם. ולשון סיפרא [תו"כ ריש בחוקתי] זכור את אשר עשה לך עמלק יכול בלבבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שומא [צ"ל שונה] בפיך. הלא תראה שמואל הנביא כשהתחיל לעשות המצוה הזאת איך עשה, שזכר תחלה ואחר כך זכה [צ"ל צוה] להלחם בו. והוא אמרו [ש"א ט"ו ב'] פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל, ע"כ. כונת מצות אלו מבוארת לשים כל השתדלות לבער אנשי הרשע ובעלי הטבעים הרעים ולמחות זכרם. והנה הורה עמלק על רוע טבעו שבא על עם וטף ויגע, עם שלא ירא אלקים עם מה שנודע מנפלאות ה' בים. וכן נראה בענין המן הרשע בשנאתו את ישראל ללא דבר ובלא קנאת כבוד ושררה. והר"מ כתב פמ"א משלישי [מו"נ] למחות זכר עמלק, שבמה שעשה האיש האחד ראוי שתענש המשפחה האחת או האמה, בעבור שישמעו השאר וייראו ולא ירגילו בהפסד, כי יאמרו שמא יעשה בנו מה שנעשה בבני פלוני, עד שאם נולד בהם איש רע מפסיד אשר לא יחוש לרעת נפשו ולא יסתכל ברע שיעשהו לא ימצא עזר ממשפחתו שיעזרוהו על רעותיו שירצה לעשותם, ומפני שעמלק התחיל להלחם בסיף אמר למחות זרעו בסיף.
<h2>דף כ:</h2>
המצוה קכ"ז. לשון הר"ם [סהמ"צ עשין קל"א] צוינו להתודות לפניו יתברך יתעלה [ב]הוצאת חקי המעשרות והתרומות, ויסתלק מהם בדבור גם כן כמו שנסתלק מהחזיק בהם במעשה, וזהו אשר יקרא ודוי מעשר, והצווי בזה הוא אמרו יתעלה [דברים כ"ו י"ג] בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ע"כ. ובאה מצוה זו לחלק מצות התרומות והמעשרות כדי שיעשה בדקדוק, וזה אמרם [מע"ש פ"ה מ"א] לא עברתי ממצותיך שלא הפרשתי ממין על שאינו מינו לא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש, ולא שכחתי שלא שכחתי מלברכו ולהזכיר שמו עליו. וזה לחזק אמונת ההשגחה, כאמרו [דברים כ"ו ט"ו] השקיפה ממעון קדשך וברך וגו'. וכבר ידעת אמרם [שבת קי"ט ע"א, תענית ט' ע"א] עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר. ואעפ"י שכתוב [דברים ו' ט"ז] לא תנסו את ה' אלקיכם, זה מותר, כאמרו [מלאכי ג' י'] ובחנוני נא בזאת וגו', ואמר בזאת כי זה מותר בענין המעשרות, מפני שאדם מצד טבעו יקשה בעיניו בתתו מהונו, לכן הבטיחהו ה' שבגלל הדבר הזה יברכנו ויבחן זה. וגם לחזק אמונת ההשגחה שהיא יסוד אמונתנו כמו שבארנו פעמים רבות.
<h2>דף כב:</h2>
האזהרה י"א לא תקים לך מצבה אשר שנא וגו' [דברים ט"ז כ"ב]. דרך עובדי עבודה זרה היה להקים מצבה להתקבץ עליה [עי' רמב"ם ע"ז פ"ו ה"ו ומו"נ ח"ג ספכ"ט] למען יהיה גבה לב לשום הנעבד עליה, והזהירה תורה שלא להקים מצבה להתקבץ עליה אפילו לעבוד ה' [רמב"ם שם] שלא יתדמה עבודת ה' ית' לעבודת עובד עבודה זרה. וגם אם אפשר שבהקמת המצבה ימשכו לצור עליה קצת צורה או לשום עליה דבר ידמו ההמון לו כוח אלקי. ואם נמצא דבר זה בימי האבות, אמרו רבותינו [ספרי דברים פיסקא קמ"ו] מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים, כי האבות היה לבם בטוח בשם והיו מקימין מצבות לעצמם ובונים מזבחות להעתיק בני אדם מאמונתם הרעות. אמנם אסור זה לאחרים לכונה שבארנו. ואמרו אשר שנא ה' אלקיך, הכונה בו לא תעשה מצבה כדרך שעושין האומות אשר שנא ה' אלקיך. ר"ל שהקמת המצבות הרגילות באומות שנא ה' אלקיך. והמבארים שבארו [אבע"ז דברים שם. ועי' רמב"ן שם] שלא נאסרה מצבה אלא לעבוד עליה עבודה זרה, אם כן היה כדבריהם אזהרה זו לא היתה צריכה, כי כבר הוזהרנו מכל ענין עבודה זרה שאפילו בלא הקמת מצבה אסור, ואפילו לעשות הצורות ולקיים אסור אעפ"י שלא עבדם. האזהרה י"ב ואבן משכית לא תתן [ויקרא כ"ו א'] מנהג עובדי עבודה זרה היה לעשות אבנים מצויירים מתוקני המלאכה לפני הצלם להשתחוות עליהם לצלם. והזהירה התורה שלא לעשות אבנים מוכנים להשתחות עליהם, אפילו לשם, שלא תדמה עבודתנו לשם כעבודתה פן יביא זה להמשך אחר עבודתם ואמונתם [וכן כתב הרמב"ם בסהמ"צ ל"ת י"ב] ואמרו רבותינו שבבית המקדש מותר, והוא אמרם בארצכם [תו"כ בהר פ"ט ה"ה, רמב"ם שם] לא תתנו בארצכם, בארצכם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה על אבנים שבבית המקדש. וכבר בארנו [אזהרה ד'] שהרבה דברים הותרו במקדש מפני שהכהנים זריזין הם ונאסרו במקום אחר. ואסור השתחואה בכל מקום אפילו בבתי כנסיות. ואפילו להשתחוות על האבנים בלי פשוט ידים ורגלים אסור לכונה שכתבנו, אמנם כשהוא מוטה על צדו מותר [רמב"ם שם ע"פ הגמ' שם חזנהו להו לאביי ורבא דמצלי מצלויי] שאינו עושה כמעשיהם. כתב הר"ם [שם] מפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלאות בבתי כנסיות הרצופות באבנים כדי להבדיל בין פניהם ובין האבנים.
<h2>דף כג:</h2>
המצוה כ"ה שנצטוו הכהנים לברך את ישראל [סהמ"צ עשין כ"ו] שנאמר [במדבר ו' כ"ג] כה תברכו את בני ישראל אמור להם. כונת מצוה זו מבוארת בפסוק [שם שם כ"ז] ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, ושם ה' מושם נקרא על היודעו ידיעה אמתית כפי מה שבכחו, והוא המבורך והנשגב. והברכה היא מאת ה', והכהנים הם שלוחיו של מקום, כנוי ואני אברכם שב אל ישראל כפי פסק ההלכה [חולין מ"ט ע"א]. והיתה הברכה זו ראויה על ידי הכהנים מורי התורה שהם המושגחים, וההשגחה ראויה שתבא על ידיהם, וזהו אמרו "ושמו את שמי" ששמו הוא עצמו ואמתתו, וזהו דבקות ה' אשר בגללו תבא ההשגחה. ותקנו חכמים ברכה זו בשלשה אחרונות בין הודאה ושים שלום [מגילה י"ח ע"א], והביאו רמז לזה מאמרו [ויקרא ט' כ"ב] וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, הכונה בזה שאחר העבודה הגמורה וההודאה לה' בהאמנת המופתים אז תבא הברכה, והוא השלום האמתי ולרוממות הברכה. ולמעלת המברך אמרו כה תברכו בעמידה [סוטה ל"ח ע"א]. וכן למעלת הלשון, וגם כי בהשתנות הלשון ישתנו הענינים ויפסדו, אמרו כה תברכו בלשון הקדש [סוטה וספרי במדבר שם]. ומפני שהידים כלי המעשה, ולרמוז שעם הפעולות הטובות יגיע האדם אל העיון השכלי אשר הוא סבת הברכה וההדבקות, אמרו [שם ושם] כה תברכו בנשיאות כפים. והיו נושאים כפיהם למעלה מראשיהם [משנה סוטה פ"ז מ"ו] כמי שמקבל מנת המלך דרך כבוד והדור. חוץ מכהן גדול מפני שהשם כתוב בציץ [משנה סוטה שם]. ולרמוז ג"כ שיהיו פעולות האדם וכל עסקיו פונים למעלה, כדרך בכל דרכיך דעהו [משלי ג' ה']. אמנם צורת הענין איך הוא, אין ספק שיש בו רמזים גדולים מן החכמות. ולרמוז כי הברכה היא עם הדבקות אמר [סוטה וספרי שם ירוש' ברכות פ"ה ה"ד] כה תברכו פנים כנגד פנים. ומפני שהמכשולות והעונות הן גורמים סור ההשגחה הוא מתפלל כי עקר כרעיה יהי רצון ה' אלקינו שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל לא יהא בה מכשול ועון [סוטה ל"ט ע"א], כלומר שתגיע ברכתנו בדרך שלא יכשלו בני אדם, כלומר שאין השגחת ה' דבקה בנו ולא יהיה בה עון שיגרום זה. ובכונת הפסוקים שאומרים העם בשעה שהכהנים מברכים אותם, הערה גדולה על אמתת הברכה שהיא עם הדבקות וחקירת אמתת מציאות ה' אשר הדרך להגיע אל זה הוא בחקירת המציאות, ולזה הוזכרו [סוטה ל"ח ע"ב] אלו הפסוקים ברכו ה' מלאכיו משרתיו עושה רצונו [תהלים ק"ג כ"א], ברכו ה' כל מעשיו [שם שם כ"ב] כמו שבארנו בפ' ג' מן המצוה הראשונה, ואלו הפסוקים לא היו נאמרין אלא במקדש [סוטה מ' ע"א], לרמז שהדבקות אינו אלא להולכים בבית אלקים לכוין בכונת המקדש. וכן אין מברכין בשם המפורש אלא במקדש אבל לא בגבולים [שם ל"ח ע"א] לכונה זו בעצמה. ולמעלת הברכה אסרו לכהנים שאין מביטים בעם בשעת ברכה וכן אסור בעם להביט בכהנים [חגיגה ט"ז ע"א], כדי שיתבוננו בעניני הברכות ולא יסיחו דעתם. ולענין באור הברכות נביא מאמרי רבותינו בספרי [במדבר פיס' מ'] לפי שיש בהם הערות גדולות. אמר שם יברכך ה' בברכה המפורשת, כן הוא אומר ברוך אתה (בבאך) [בעיר] ברוך טנאך וגו' ברוך אתה בבואך ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך, אימתי כי תשמע בקול ה' אלקיך. יברכך ה' בנכסים [וישמרך בנכסים]. ר' נתן אומר יברכך בנכסים וישמרך בגוף, ר' יצחק אומר וישמרך מיצר הרע. וכן הוא אומר [משלי ג' כ"ו] כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד. ד"א וישמרך שלא ישלטו אחרים עליך, וכן הוא אומר [תהלים קכ"א ו'] יומם השמש לא יככה וגו' הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, ה' שומרך ה' צלך, ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך, ה' ישמור צאתך ובואך. ד"א וישמרך מן המזיקים וכן הוא אומר [תהלים צ"א י"א] כי מלאכיו יצוה לך לשמרך. ד"א וישמרך ישמור לך ברית אבותיך, שנאמר [דברים ז' י"ב] ושמר ה' אלקיך לך את הברית וגו' אשר נשבע לאבותיך. ד"א וישמרך ישמור לך את הקץ, וכן הוא אומר [ישעיה כ"א י"א—י"ב] משא דומה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה שומר מה מליל אמר שומר אתא בקר. ד"א וישמרך ישמור את נפשך בשעת מיתה, וכן הוא [אומר] [ש"א כ"ה כ"ט] והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים, שומע אני בין הצדיקים ובין הרשעים ת"ל [שם] ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. ד"א וישמרך ישמור את רגלך מגהינם [וכה"א] [ש"א ב' ט' וצ"ל סוף הפסוק, ורגלי חסידיו ישמור] ורשעים בחשך ידמו. ד"א וישמרך ישמור אותך לעולם הבא וכן הוא אומר [ישעיה מ' ל"א] וקווי ה' יחליפו כח. נראה שכל אלו הבאורים לא באו אלא על באור "וישמרך", כי על ביאור "יברכך" הסכימו כלם שר"ל הנכסים, מפני שהם צריכים לשלמות האנושי. וכן מצינו רוב יעודי התורה באו על זה, אמנם על באור וישמרך נחלקו אם רצה לומר בגוף והוא בריאות הגוף, כמו שבאו ג"כ יעודים רבים בתורה על זה, או ר"ל בשמירת הנפש או מן העברות או מן הדעות הנפסדות, והוא אמרם מן המזיקים, או אמר וישמרך בשעת מיתה שימות עם ההדבקות בה כדרך אותם שמתו בנשיקה. וכאמרם [פסחים נ' ע"א] אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. והו שאמר וישמרך ישמור רגלך מלכד מגהינם, נראה שלא חדש דבר על המאמרים הראשונים, אך כי עם השמירה מיצר הרע ומן המזיקים, אז תתחדש מזה השמירה מגהנם. וכן תתחדש מזה השמירה לעולם הבא, והיא תחית המתים שמצינו במקומות רבים שנקראו ע"ה כמו שבארנו בעמוד גמול וענש. ואחר שהשלמנו באור זה הפסוק נביא מאמרים שנאמרו בספרי [במדבר פיס' מ"א] על פסוק השני יאר ה' פניו אליך יתן לך מאור פנים. ר' נתן אומר זה מאור שכינה שנאמר [ישעיה ס' א'—ב'] קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, כי הנה החשך יכסה ארץ. אלקים [תהלים ס"ז] יחננו ויברכנו. יאר ה' פניו, אל ה' ויאר לנו [שם קי"ח כ"ז]. ד"א זה מאור תורה, שנאמר [משלי ו' כ"ג] כי נר מצוה ותורה אור. ויחנך, יחנך במשאלותיך. וכן הוא אומר [שמות ל"ג י"ט] וחנותי את אשר אחון, ד"א יתן חנך בעיני בריותיו וכן הוא אומר [בראשית ל"ט כ"א] ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו וגו', ואומר [אסתר ב' ט"ו] ותהי אסתר נושאת חן בעיני וגומר. ואומר [דניאל א' ט'] ויתן אלקים את דניאל לחסד ולרחמים וגו'. ואמר [משלי ג' ד'] ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, ד"א ויחונך בדעת ובחכמה והשכל ומוסר ובינה, ד"א ויחונך בתלמוד תורה וכן הוא אומר [שם ד' ט'] תתן לראשך לוית חן וגו' ואומר [שם א' ט'] כי לוית חן הם לראשך. ד"א ויחנך במתנת חנם, וכן הוא אומר [תהלים קכ"ג ב'] הנה כעיני עבדים וגו' [שם שם ג'] חננו ה' חננו, ואומר [ישעי' ל"ג ב'] חננו לך קוינו וגו'. הנה תמצא שכל אלו המבארים בארו יאר ה' פניו אליך אל ההשגה השכלית, אלא שמי שבאר מאור פנים כיון אל השגת הנפרדים, ומאור שכינה אל השגת הגלגלים, ומאור התורה אל השגת עולם התחתון. אמנם "ויחנך" יש מי שבאר מלשון חן, ויש מי שבאר מלשון מתנה. והמאמרים מבוארים בעצמם אין צריכים באור. ואמנם ברכה שלישית שהוא ישא ה' פניו אליך, זה מבואר כי עם השגת המציאות ידבק עליו השפע האלקי, ואז ישא ה' פניו אליו וישם לו שלום והוא השלמות האמתי, או שלום הגוף והנפש. ומפני זה נקרא שמו של הקב"ה שלום [שבת י' ע"ב, ספרי שם], כי עם השלום לאי זה דבר שתניחנו יגיע האדם לידיעת ה' יתעלה והדבקות בו, וכן אמרו בספרי [שם פיס' מ"ב] ישא ה' פניו אליך בשעה שאתה עומד ומתפלל שנ' [בראשית י"ט כ"א] ויאמר אליו הנה נשאתי פניך, והקשו שם בספרי כתוב אחד אומר ישא ה' פניו אליך וכתוב אחד אומר [דברים י' י"ז] אשר לא ישא פנים, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו כשישראל עושים רצונו של מקום ישא ה' פניו, וכשאין עושין רצונו של מקום לא ישא פנים. וזהו מבואר כי אם רצון ה' אז תהיה דבקות ההשגחה. אמנם מפני הסתירה הנראית באלו הפסוקים נראה שבאור ישא ה' פניו אליך יעביר כעסו הימך ויהיה אליך במקום ממך, כי כן נמצא בלשוננו. ובאור וישם לך שלום בכניסתך שלום וביציאתך שלום [ספרי שם], כי עם קבוץ החברה והאהבה תשלם הדעת ותתחדש רוח בינה, ור' חנינא סגן הכהנים באר [ספרי שם] וישם לך שלום בביתך, לפי ששלום הבית עקר גדול להגיע אל השלמות, ומפני זה אמר [חולין קמ"א ע"א] גדול השלום שהרי אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים. לפי שעם השלום יגיע האדם לידיעת ה', ואם לא ימחה על המים ימחה זכר ה' מן הלבבות. ור' נתן אמר זה מלכות בית דוד, לפי שעם ההצלחה תרבה הדעת והחכמה, ולזה מתאוים החכמים לימות המשיח [רמב"ם תשובה פ"ט ה"ב], ויש מי שבאר זה שלום תורה, והוא השלמות האחרון שהוא חותם תכלית כי זה כל האדם.
<h2>דף כח.</h2>
האזהרה ע"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע"ז, ביאת המקדש פ"ג ה"ב] הוזהר כל טמא ליכנס לכלל המקדש, אשר כיוצא בו לדורות כלל העזרה משער נקנור ולפנים שהוא התחלת עזרת ישראל. והוא אמרו ית' [במדבר ה' ג'] ולא יטמאו את מחניהם. רוצה בו מפני שכינה. ובגמרא (מדות) [מכות] אמרו [י"ד ע"ב] הבא אל המקדש טמא כתוב ענש וכתוב אזהרה, ענש את מקדש ה' טמא ונכרתה [במדבר י"ט י"ג], אזהרה ולא יטמאו את מחניהם. ובמכילתא [ספ"ז במדבר ה' ב'] אמרו צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה בעשה, ומניין בלא תעשה אמר קרא ולא יטמאו מחניהם. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר, והוא אמרו ית' ביולדת [ויקרא י"ב ד'] ואל המקדש לא תבא. ובספרי [תו"כ תזריע פ"ד ה"א] אמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו [ויקרא ט"ו ל"א] שומעני בין מתוכו בין מאחריו ר"ל מי שיגע במקדש [מאחריו] והוא טמא יהא חייב ת"ל ביולדת ואל המקדש לא תבא. ושם נתבאר שמשפט היולדת ומשפט שאר הטמאים שוין בזה. ובסיפרא גם כן אמר [תו"כ אחרי מות פ"ו הי"ג] באמרו ית' [ויקרא י"ז ט"ז] אם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו, הא כיצד על רחיצת גופו ענוש כרת ולא על כבוס בגדים בארבעים, ומניין שאין מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו הזהיר וענש כו'. הנה התבאר שהעובר על אזהרה זו אם היה מזיד חייב כרת ואם היה שוגג קרבן עולה ויורד, ע"כ. כבר באר הר"ם [מצוה ע"ו] שנאסרו הטמאים ליכנס במקדש כדי למעט ההליכה בו, ואנחנו בארנו שענין הטומאה ואסור הטמאים להכנס במקדש הוא מפני העפוש וההפסד ואין ראוי ליכנס למקום המקדש אלא הנקי והטהור, עם הכונה גם כן שהטומאה יהא מצד החמר, והבא אל הקדש צריך שיהיה כמלאך אלקים משולל מן הדברים החמריים. ויש לכונתנו קצת ראיה שבא בטמא הנכנס למקדש ענש חמור ובשגגתו קרבן כמו שבא בעברות החמורות. וכן יש קצת ראיה על זה שאמר שאם לא רחץ גופו ענוש כרת ואם לא כבס בגדיו בארבעים, כי רחיצת הגוף צריך לנקות גופו כדי לעורר על טהרת הנפש.
